אמנת בבואה - אחריות
- 29 באפר׳
- זמן קריאה 5 דקות
אמנת בבואה - ערך האחריות | הרב בני לאו
| 3.5.26 | ט״ז באייר תשפ״ו |
לשמוע את הצעקה, לבחור במעשה
שאלת “השומר אחי אנכי” מלווה את האדם מיום בריאתו. זו אינה רק שאלתו של קין. זו השאלה שנשאלת בכל דור מחדש: מה אני עושה כאשר אדם אחר כואב לידי? האם אני מסיט מבט, מחכה שהמערכת תטפל, אומר לעצמי שזה גדול עליי — או שאני מרשה לצעקה שלו לגעת בי?
אחריות מתחילה ברגע קטן מאוד. לפני המדיניות, לפני המוסדות, לפני הדיון הציבורי. היא מתחילה באוזן שנפתחת, בלב שאינו ממהר להיאטם, באי־נוחות מוסרית שאינה נותנת לנו להמשיך הלאה כאילו לא שמענו.
היהדות אינה מניחה לאדם להסתגר בתוך עצמו. היא גם אינה מוחקת את חירותו בשם הכלל. היא מבקשת מאיתנו ללכת בדרך עדינה ותובענית: להיות אחראים לזולת מבלי להפוך אותו לתלוי; ולעזור לאדם לעמוד על רגליו מתוך אמון בכוחותיו.
זו אחריות יהודית שרואה פני אדם.
הצעקה שאינה הולכת לאיבוד
ראשית הגאולה ממצרים מתחילה בצעקה: “ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו”. זו אינה תפילה מסודרת. אין בה ניסוח מלוטש, אין בה משנה סדורה. יש בה כאב שפורץ מן הגוף ומן הנפש. התורה מלמדת אותנו שצעקה כזו אינה נעלמת בחלל. גם כאשר האדם הכואב אינו יודע אל מי הוא פונה — יש מי ששומע.
מכאן נולדת אחת התביעות המוסריות העמוקות ביותר של התורה: אל תאטום את אוזנך. הגר, היתום, האלמנה, העני, המוחלש — כל מי שאין לו כוח להגן על עצמו — אינם יכולים להישאר לבדם מול העולם.
חברה יהודית אינה נמדדת רק באמונותיה, בטקסיה או במילותיה היפות. היא נמדדת בשאלה פשוטה וכואבת: האם היא שומעת את מי שכבר אינו מצליח לדבר ורק צועק? האם היא מזהה מצוקה לפני שהיא הופכת לזעקה? האם היא מתקרבת אל המקום שבו נמצא הכאב, גם כאשר נוח יותר להישאר רחוק?
קל מאוד לומר: יש רשויות. יש שירותי רווחה. יש מערכת. יש מי שזה תפקידו.
אבל חז”ל לא אפשרו לנו לברוח לשם.
במסכת שבת מסופר על אישה שבאה וצעקה לפני שמואל, מגדולי החכמים, והוא לא השגיח בה. תלמידו, רב יהודה, לא הצליח לשאת את השתיקה הזו ומחה בפניו. לכאורה, שמואל יכול היה לומר: זה אינו בתחום סמכותי. יש בית דין. יש מי שאחראי. אבל המסורת זכרה דווקא את מחאת התלמיד. היא קבעה שגם כאשר יש מערכות שלטוניות, אין היחיד — ובוודאי לא אדם בעל עמדה רוחנית ומוסרית — פטור מן החובה לשמוע ולמחות.
אחריות אינה מתחילה במקום שבו יש לי סמכות פורמלית. היא מתחילה במקום שבו פגשתי עוולה.
לא מספיק להיאנח
חז”ל הולכים צעד נוסף. בספר יחזקאל מתוארים אנשים “הנאנחים והנאנקים” על התועבות הנעשות בירושלים. לכאורה, הם האנשים הטובים. הם רואים את הרע. הם כואבים אותו. הם אינם אדישים.
אבל חכמים שואלים שאלה נוקבת: האם די בכך שאדם יישב בביתו וייאנח על קלקולי החברה?
התשובה שלהם קשה: לא.
אנחה אינה תיקון. כאב מוסרי שאינו הופך למעשה עלול להפוך למקום נוח מדי. אדם יכול לומר לעצמו: אני בצד הנכון. אני מזועזע. אני רואה את העוול. אבל השאלה היהודית אינה רק מה הרגשתי. השאלה היא מה עשיתי עם מה שראיתי.
אין אדם נדרש לתקן את כל העולם לבדו. זו מחשבה משתקת. אבל כל אדם נדרש לשאול: מהו המעגל שבו אני יכול לפעול? למי אני יכול להושיט יד? על מי אני יכול להגן? מול איזו פגיעה אסור לי לשתוק?
המעבר מאנחה למעשה הוא לב האחריות.
לעזור בלי למחוק את האדם
אבל האחריות היהודית אינה פונה רק אל החברה. היא פונה גם אל האדם עצמו.
חברה שמבקשת צדק אינה יכולה להסתפק בהוצאת אדם מן הבור. היא צריכה לעזור לו לשוב ולעמוד על רגליו. האחריות הקהילתית והאחריות האישית אינן סותרות זו את זו. להפך, הן מחזיקות זו את זו.
התורה אומרת: “עזב תעזב עמו”. אם חמורו של אדם רובץ תחת משאו, חובה לעזור לו. אבל חז”ל שמו לב למילה אחת: “עמו”. העזרה נעשית יחד איתו. לא במקומו.
זהו יסוד עמוק. מי שנמצא במשבר זכאי לעזרה, לחסד, לתמיכה, לקהילה. אבל הוא גם נקרא להיות שותף ביציאה מן המשבר. אין כאן האשמה של החלש. יש כאן אמון בו. אמון בכך שגם בתוך מצוקה יש באדם כוח, רצון, צלם אלוהים.
יהדות שרואה פני אדם אינה רואה באדם רק “נזקק”. היא רואה בו אדם שלם: כואב, פגיע, אבל גם בעל יכולת לקום.
גם המחשבה צריכה להיות בת חורין
האחריות האישית אינה רק מעשית או כלכלית. היא גם רוחנית ומחשבתית.
לעיתים נדמה שהאדם הדתי הטוב הוא מי שמציית, מי שממהר למצוא מישהו גדול ממנו שיחשוב במקומו. ודאי שיש ערך לרב, למסורת, לענווה ולשמיעה בקול חכמים. אבל בית המדרש של חז”ל אינו בית מדרש של עיוורון. הוא בית מדרש של מחלוקת, הקשבה, בירור והכרעה.
“עשה אזנך כאפרכסת”, אמרו חכמים. שמע את המטמאים ואת המטהרים, את האוסרים ואת המתירים. אל תפחד מריבוי הקולות. אל תברח מן הספק מהר מדי. אדם בן חורין אינו אדם שאין לו שאלות. הוא אדם שאינו מוותר על אחריותו ללמוד, לחשוב, לשקול ולהכריע.
גם זו אחריות. לא רק לעזור לאחר, אלא לא לוותר על הכוח הפנימי שניתן לי: לראות, להבין, לבחור.
אחריות כיסוד של בית
בבואה מבקשת לבנות מרחב כזה: מקום שבו התורה פוגשת את החיים; שבו הצעקה החברתית אינה נשארת מחוץ לבית המדרש; שבו האדם אינו בורח מן הזולת, אבל גם אינו מוותר על עצמו.
אחריות אינה סיסמה ציבורית. היא תנועה פנימית. היא הרגע שבו אני מפסיק לומר “מישהו צריך לעשות משהו”, ומתחיל לשאול: מה מוטל עליי?
לשמוע.
להתקרב.
למחות.
לעזור.
לחשוב.
לקום.
ולעשות זאת יחד עם אחרים.
התורה דורשת מאיתנו חיים של אחריות: אחריות חברתית של אדם כלפי זולתו, ואחריות אישית של אדם כלפי כוחותיו וגורלו. אין סתירה בין השתיים. רק החיבור ביניהן יכול לבנות חברה
שיש בה צדק, חירות וכבוד האדם.
זו יהדות שרואה פני אדם.
וזו ההזמנה של בבואה.
מקורות להעמקה
“השומר אחי אנכי” — בראשית ד, ט.
צעקת עשו — “ויזעק זעקה גדולה ומרה”: בראשית כז, לד.
צעקת מרדכי — “ויזעק זעקה גדולה ומרה”: אסתר ד, א.
חיבור חז”ל בין צעקת עשו לצעקת מרדכי — בראשית רבה סז, ד.
זעקת בני ישראל במצרים — שמות ב, כג–כה; שמות ג, ז.
הזעקה כסיפור דתי בזיכרון הלאומי — במדבר כ, טו–טז; דברים כו, ו–ז.
איסור עינוי גר, יתום ואלמנה — שמות כב, כ–כג.
רמב”ן על “ושמעתי כי חנון אני” — רמב”ן לשמות כב, כו.
“ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה” — ישעיהו ה, ז.
האישה הצועקת לפני שמואל ומחאת רב יהודה — תלמוד בבלי, שבת נה ע”א.
“אוטם אזנו מזעקת דל” — משלי כא, יג.
“דינו לבוקר משפט והצילו גזול מיד עושק” — ירמיהו כא, יב.
“עולם הפוך ראיתי” והמסורת על שמואל ורב יהודה — תלמוד בבלי, בבא בתרא י ע”ב; תוספות שם, ד”ה עליונים למטה.
האנשים “הנאנחים והנאנקים” בירושלים — יחזקאל ט, א–יא.
“שהיה בידם למחות ולא מיחו” — תלמוד בבלי, שבת נה ע”א.
“עשה לך רב והסתלק מן הספק” — משנה, אבות א, טז; אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק כב.
“עשה אזנך כאפרכסת” — תלמוד בבלי, חגיגה ג ע”ב.
“דברי חכמים כדרבנות” — קהלת יב, יא.
חינוך לחירות ואחריות עצמית — הרב קוק, עולת ראיה, פירוש ההגדה של פסח, הקדמה.
“האדם הישר צריך להאמין בחייו” — הרב קוק, אורות התורה, יא, ב.
“עזב תעזב עמו” — שמות כג, ה.
חובת הסיוע יחד עם השתתפות הנתמך — מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שמות כג, ה.
פדיון שבויים והגבלת אחריות הקהילה במקרה חוזר — תלמוד בבלי, בבא בתרא ח ע”ב; רמב”ם, הלכות מתנות עניים ח, יג.
תגובות