אמנת בבואה - שער ליהדות רואה פני אדם

אמנת בבואה - שער לאמנה | הרב בני לאו

| 6.5.26 | ט״ז באייר תשפ״ו |

להצטרפות למנוי

יהדות רואה פני אדם

מדינת ישראל היא התגשמות חלומם של דורות. דורות של יהודים חלמו על “שוב ה’ את שיבת ציון”, ולא יכלו לדמיין את המימוש של החלום הזה: מדינה ריבונית, שער פתוח לכל יהודי, בית לאומי לעם ששב אל ההיסטוריה.

אבל הריבונות אינה סוף הדרך. היא תחילתה של אחריות חדשה.

כעת, כשאנחנו חיים בתוך החלום, מוטל עלינו לשאול: איזו דמות תהיה למדינה היהודית? מה יהיה התוכן הפנימי של יהדותה? האם היהדות שלה תימדד רק בסמלים, בטקסים ובכוח הרוב — או גם באופן שבו היא רואה את האדם העומד מולה?

הבשורה היהודית הראשונה לעולם נולדה מתוך מרידה ב”בית עבדים”. עשרת הדיברות נפתחים במילים: “אנכי ה’ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”. לפני כל מצווה, לפני כל מערכת משפטית, עומדת הקריאה הגדולה לחירות. שלילת העבדות היא מן המתנות העמוקות שנתן העם היהודי לעולם.

מתוך הזיכרון הזה נולדת יהדות שרואה פני אדם.

במגילת העצמאות נקבע שמדינת ישראל “תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל” ותקיים “שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין”. יש מי שיראו בשפה הזו השפעה מן המחשבה הליברלית האירופית בלבד. אבל בעומקה, זו אינה שפה זרה ליהדות. להפך: מימושה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וכמדינה המקיימת שוויון מלא בין אזרחיה הוא מימוש גבוה יותר של ערכיה היהודיים.

מדינה יהודית שרואה פני אדם מתחילה בקביעה פשוטה: אין אדם שקוף. אין אדם שאינו נספר. אין אדם שערכו נמוך מערכו של אדם אחר.

זו אינה אמירה רכה או כללית. זו הכרעה רוחנית, מוסרית וציבורית. בלי ההכרה בערך האדם, הגדרת הלאום נשארת כגוף בלא נשמה.

היהדות יודעת לדבר בשפה של ייעוד, בחירה, עם וסיפור היסטורי. אבל כל אלה מוכרחים לעמוד יחד עם ההכרה שכל אדם נברא בצלם אלוהים. ברגע שהאדם שמולי נעלם, גם היהדות שלי מאבדת את פניה.

לכן “יהדות רואה פני אדם” אינה ויתור על יהדותה של המדינה. היא העמקה שלה. היא מבקשת לראות במדינה היהודית לא רק מנגנון של כוח וריבונות, אלא מרחב שבו התורה, המוסר, הזיכרון והאחריות מתורגמים ליחסי אדם ואדם.

כאן נכנס “יסוד הצמצום”. ההכרה באדם אחר במרחב חיי מחייבת אותי לצמצם מעט את מקומי: לאפּק את הרצון לשלוט בכל המרחב, להכיר בצרכיו של האחר, ולתת מקום לצעידה משותפת בדרכים שונות. זה נכון בזוגיות ובמשפחה, בקהילה ובחברה, וזה נכון גם למדינה.

צמצום כזה אינו מוחק את זהותה היהודית של המדינה. הוא מגלה את עומקה. דווקא משום שאלוהי ישראל ברא את כל בני האדם בגוונים אינסופיים, מדינה יהודית נדרשת לבנות מרחב שבו לקולות שונים יש מקום, נראות וכבוד.

חכמים תיקנו ברכה על ראיית המון בני אדם: “ברוך חכם הרזים, שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתן דומות זו לזו”. השונות האנושית אינה תקלה. היא חלק מחכמת הבריאה. לכל אדם גוון משלו, קול משלו, דרך משלו.

האתגר של מדינה יהודית אינו להעלים את הריבוי הזה, אלא לבנות חיים משותפים שמכירים בו. לא כל רצון יכול להתממש במלואו. לא כל קבוצה יכולה לקבל את כל חלומה. אבל חברה שמבקשת חיים צריכה ללמוד לצמצם, להקשיב, לפנות מקום, ולבנות מציאות שהיא אולי חלקית לכולם — אבל מרבה שלום בארץ.

האמנה של “יהדות רואה פני אדם” נולדת מתוך השאלה הזו: איך בונים יהדות שיש בה שורשים, אחריות, חירות וכבוד? איך מחזיקים יחד סיפור יהודי־ישראלי עמוק עם ראיית האדם באשר הוא אדם? איך מחזירים לשפה הגדולה — עם, מדינה, תורה, מוסר, אחריות — את פני האדם?

זו אינה אמנה של רעיונות בלבד. זו הזמנה לחיים. חיים שבהם האדם אינו נבלע בתוך אידיאולוגיה. חיים שבהם המדינה היהודית נמדדת גם במעמדו של מי שאין לו כוח. חיים שבהם הזהות שלנו אינה מתכנסת אל עצמה, אלא פותחת מרחב של אחריות.

“למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה’ אלוהינו אבקשה טוב לך.”

זו יהדות שרואה פני אדם.

 זה השער לאמנת בבואה.

מקורות להעמקה

1. שמות כ, ב — “אנכי ה’ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”.

2. מגילת העצמאות — “חירות, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל”; “שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה”.

3. משנה אבות ג, יד — “חביב אדם שנברא בצלם”.

4. תוספתא ברכות ו, ה — ברכת “חכם הרזים”: “שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתן דומות זו לזו”.

5. הגר”א, פירוש למשלי כא, ב — “לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו”.

6. הרב קוק, עין איה, על ברכת חכם הרזים — השונות האנושית כמקור לריבוי דעות וכיוונים בעולם.

7. תהילים קכב, ז–ט — “למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך”.

8. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, “זכויות המיעוטים לפי ההלכה”, תחומין ב, תשמ”א, עמ’ 169–179.

להצטרפות למנוי