אמנת בבואה - כבוד האדם

אמנת בבואה - ערך כבוד האדם | הרב בני לאו

| 8.5.26 | ט״ז באייר תשפ״ו |

להצטרפות למנוי

לראות את מי שעומד מולי

ביסוד "התנועה ליהדות רואה פני אדם" עומדת קביעה אחת פשוטה, עמוקה ותובענית: כל אדם נברא בצלם אלוהים.

לא רק האדם הקרוב אליי.

לא רק מי ששייך לקהילה שלי.

לא רק מי שחושב כמוני, מתפלל כמוני, חי כמוני או מצביע כמוני.

אדם.

רבי עקיבא ניסח זאת במשנה במילים שהפכו לאבן יסוד: “חביב אדם שנברא בצלם”. לא “חביב ישראל” בלבד, אלא אדם. מכאן מתחילה תפיסת כבוד האדם: לפני ההגדרות, לפני הזהויות, לפני המחלוקות — עומד אדם שיש לו פנים, קול, סיפור וצלם אלוהים.

אבל ההיסטוריה היהודית לא הלכה תמיד בדרך הזו בפשטות. לצד משנת רבי עקיבא התפתחה גם שפה מבדילה, שנשענה על דברי רבי שמעון בר יוחאי: “אתם קרויין אדם ואין הגויים קרויין אדם”. במקורם, הדברים נאמרו בהקשר הלכתי מסוים של טומאת קברים, אך במהלך הדורות הם קיבלו חיים משלהם. הם הפכו אצל הוגים ופרשנים מסוימים לתשתית המבחינה הבחנה מהותית בין יהודי לבין מי שאינו יהודי.

כאן מתחיל המבחן הגדול של השפה הדתית. כי שפה אינה נשארת בבית המדרש. היא יורדת אל החיים. היא מעצבת יחס, מדיניות, חינוך, פחד, ניכור ולעיתים גם פגיעה ממשית. כאשר אדם לומד שמי שאינו יהודי אינו באמת “אדם” במלוא מובן המילה, משהו עמוק במוסר הטבעי נסדק.

מול הסדק הזה עמדו חכמים ופרשנים שהחזירו אותנו למשנת רבי עקיבא. התוספות יום טוב כתב בפירושו לאבות ש”חביב אדם שנברא בצלם” נאמר על כל אדם, ולא על ישראל בלבד. גם בעל “תפארת ישראל” התקשה מאוד באפשרות לראות באומות העולם כמי שאינן נושאות צלם אלוהים. אם כל העמים אינם אלא כבהמות, שאל, מה משמעותה של בחירת ישראל? בחירה אמיתית מתקיימת רק בתוך משפחת האדם.

כבוד האדם, אם כן, אינו סיסמה מודרנית שנדבקה ליהדות מבחוץ. הוא מאבק פנימי עמוק בתוך היהדות עצמה: מאבק על השאלה מיהו אדם, ועל השאלה האם היהדות שלנו מרחיבה את המבט או מצמצמת אותו.

במדינה יהודית, השאלה הזו נעשית דחופה פי כמה. כל עוד היינו מיעוט תחת שלטון זר, יכולנו לדבר על מוסר כקהילה שורדת. אבל ריבונות משנה את התמונה. מדינה יהודית נושאת אחריות על כל מי שחי תחת כנפיה — יהודים ולא יהודים, אזרחים ותושבים, רוב ומיעוט.

הרב הרצוג, הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, הבין זאת כבר בראשית הדרך. הוא התמודד עם שאלת זכויות המיעוטים במדינה היהודית וקבע שלא יימצא רב בישראל “בעל מוח ובעל שכל ישר” שיטען שעל המדינה היהודית להשיב לאומות העולם שאין היא יכולה להעניק זכויות ישיבה, פולחן ורכישת קרקע למי שאינם יהודים. מדינה יהודית, דווקא מפני שהיא יהודית, חייבת להעמיק באחריות לכל אחד מברואי עולם הנתון תחת כנפיה.

כבוד האדם נבחן גם ביחס לאנשים עם מוגבלויות. מסופר על רבי שמעון בן אלעזר שפגש אדם “מכוער ביותר” ולא השיב לו שלום. כשפגע בו, ענה לו אותו אדם: “לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית”. המשפט הזה חודר אל הלב. מי שפוגע באדם בשל מראהו, מוגבלותו או שונותו, אינו פוגע רק בו. הוא מתריס כלפי האומן שעשאו.

מכאן נולדת תודעה עמוקה: כולנו מוגבלים. אין אדם שלם במובן המלא. כל אחד מאיתנו זקוק להשלמה, להכלה, להנגשה, לאמון. חברה יהודית אינה אמורה לשאול כיצד להרחיק את מי שאינו מתאים לתבנית, אלא כיצד להכניס אותו אל הלב של הקהילה.

ההלכה ידעה להשתנות כאשר החברה למדה לראות. חכמי הגמרא לימדו אותנו שכאשר אדם “דש בעירו” — מוכר, נוכח, חלק מן החיים — החברה לומדת לראות אותו ולא את מומו בלבד.

יש כאן עיקרון גדול: היחס למוגבלות אינו גזירת שמיים. הוא תלוי גם במבט הציבור. כשקהילה מתרגלת לראות אדם בשלמותו, נפתחים שערים שהיו סגורים.

כבוד האדם נבחן גם בשוק העבודה. התורה מזהירה: “לא תעשוק שכיר עני ואביון”. הנביא מלאכי מצרף את עושקי שכר השכיר אל חבורה של מי ש”אין להם אלוהים”. מדוע? כי מי שמלין שכר מנצל את חולשתו של מי שאין בידו כוח. הוא הופך אדם עובד לאדם שקוף.

כבוד האדם הוא אפוא לא רעיון מופשט. הוא נוגע למיעוטים, לעובדים, לאנשים עם מוגבלויות, למנועי חיתון, למי שחי בשולי החברה ולמי שהשיח הציבורי מתקשה לראות.

יהדות שרואה פני אדם מתחילה במקום שבו אנחנו מסרבים להפוך אדם לקטגוריה.

לא “גוי”. לא “עובד זר”. לא “נכה”. לא “בעיה”. לא “מקרה”.

אדם.

וכאשר אדם נראה כאדם — משהו מן האלוהים נכנס אל המרחב.

זו אינה חולשה של יהדות.

זו נשמתה.

מקורות להעמקה

משנה אבות ג, יד — “חביב אדם שנברא בצלם”.

בבלי יבמות סא ע”א — “אתם קרויין אדם ואין הגויים קרויין אדם”.

משנה סנהדרין ד, ה — “לפיכך נברא אדם יחידי… כל המאבד נפש אחת… כאילו איבד עולם מלא”.

תוספות יום טוב, אבות ג, יד — פירוש אוניברסלי למשנת “חביב אדם”.

תפארת ישראל, אבות ג, יד, יכין ובועז — הקושי בהוצאת אומות העולם ממושג צלם אלוהים.

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, “זכויות המיעוטים לפי ההלכה”, תחומין ב, תשמ”א, עמ’ 169–179.

בבלי תענית כ ע”א–ע”ב — רבי שמעון בן אלעזר והאדם “המכוער ביותר”: “לך ואמור לאומן שעשאני”.

בבלי מגילה כד ע”ב — כהן בעל מום ו”דש בעירו”.

שולחן ערוך, אורח חיים קכח — דיני נשיאת כפיים לכהן בעל מום המוכר בעירו.

איוב לא, יג–טו — “הלא בבטן עושני עשהו”.

דברים כד, יד–טו — איסור עושק שכיר ו”ביומו תיתן שכרו”.

מלאכי ג, ה — “ובעושקי שכר שכיר”.

שמות כג, יב; דברים ה, יד — השבת כיום מנוחה: “למען ינוח”.

להצטרפות למנוי