מפעל הרש"י היומי

הרש״י היומי | הרב בני לאו

להצטרפות למנוי

| 27.5.26 | י״א בסיון תשפ״ו |

רש"י נוכח בעולמי מיום שהתורה נפתחה לי. נדמה שאין יום שאיני פוגש אותו ונוגע במילותיו. תנ"ך, משנה או גמרא - בכל שאלך שם הוא יחכה ויאיר את לימודי. כעת אני מבקש לייצר מהלך שיפגיש רבבות ישראלים עם האור הזה. 

בשנים האחרונות אני מושקע בעבודה מאומצת להטמעת התנ"ך במרחבי החברה בישראל, דרך מיזם 929. במסגרתו אנחנו מסיימים כעת (בסבב רביעי) את קריאת חמישה חומשי התורה. המיזם, שמופעל בימים אלה על ידי בית המדרש "מבוע" בהנהגת הרב דני סגל, ממשיך במסע אל תוך ספרי הנביאים ואני מוסיף לו עוד אפיק וענף: 

"הרש״י היומי״ -  מפגש יומי עם רש"י. 

המפעל החדש הזה מצריך הסבר. מה המניע שהוליד אותו ועל איזה צורך הוא בא לענות.

מסורת הלימוד בתפוצות הגולה התמקדה בגמרא ופרשניו. כידוע, התנ"ך נלמד דרך הגמרא ולא כאוצר רוח שעומד לעצמו. במשך מאות שנים התקבלה בעם ישראל מסורת לימוד של "חומש - רש"י".  זה לא היה שייך ללמדנים, לא שייך לעדה או תפוצה. האומה כולה אימצה אל ליבה את הפירוש היקר הזה שיש בו כל כך הרבה חכמה בתמצית ובענווה. 

כחלק מהתעוררות התחייה הלאומית והשיבה לישראל נולדה גם התשוקה לחיות את התנ"ך, לנשום את אוויר ההרים שנשמו נביאים ומלכים, לקרוא בשפתם ולחבור אל עבר הפרק שבו היינו עם חי בארץ. השיבה הזו לתנ"ך היתה כרוכה גם בהתנשאות וניכור כלפי היצירה היהודית של אלפיים שנות גולה. הסיסמה "מהתנ"ך לפלמ"ח" שיקפה את רוח הלימוד של התנועה הציונית שמאסה בגולה שהעמידה את כל הלימוד היהודי על רגל אחת - התלמוד.  הציונות כרכה עצמה אל הארכיאולוגיה, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והלשון. היצירה הרוחנית של שנות הגלות נדחקה החוצה. 

בשנת ת"ש (1940),  במלאות 900 שנה להולדת רש"י, כתב המשורר שמשון מלצר, איש תנועת הפועלים את הבלדה הנהדרת "אשירה לרש"י", שבה התרפק בגעגועים על ילדותו ב"חדר":

וְכַמָּה אֲהַבְנוּךָ, רַשִׁ"י הַזָּקֵן, וְכַמָּה חִבַּבְנוּ אוֹתְךָ!

רַשִׁ"י זוֹ אָמַרְנוּ עָלֶיךָ, בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, בְּרֹךְ וּבְרַחֲמִים.

הָיִיתָ לְכֻלָּנוּ כְּסַבְתָּא טוֹבָה וּכְסַבָּא זָקֵן וְרָגִיל,

לְפִי שֶׁכְּסַבְתָּא לִמַּדְתָּנוּ רֵאשִׁית צְעָדִים בִּטְרָשֶׁיהָ שֶׁל כְּנַעַן,

וּכְסַבָּא זָקֵן וְרָגִיל הוֹלַכְתָּנוּ בִּשְׁבִילֵי נְהַרְדְּעָא הַמְפֻתָּלִים.

יָדֵנוּ בְּיָדְךָ וְעָקֵב בְּצַד אֲגֻדָּל הָלַכְנוּ אַחֲרֶיךָ בֶּאֱמוּנָה,

הִקְשַׁבְנוּ לִדְבָרְךָ בְּהַשְׁקֵל וּבְדַעַת, כָּל כְּלוֹמַר וְהָכֵי גָרְסִינָן,

לְפִי שֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁדַּרְכְּךָ יְשָׁרָה וְהַהוֹלֵךְ אַחֲרֶיךָ לֹא יִתְעֶה.

הוא סיים אותה במלים הבאות:

וּבְנִי הַגָּדוֹל כְּבָר הִגִּיעַ לְשֵׁשׁ וְיוֹדֵעַ סִפּוּרֵי בְּרֵאשִׁית

מִפִּי הַשְּׁמִיעָה וּמִפִּי הַקְּרִיאָה בְּכֵלִים שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים,

בְּקָרוֹב יַעֲבֹר לַכִּתָּה הַשְּׁנִיָּה וְיִלְמַד “סִפּוּרֵי הַמִּקְרָא”,

וְלִבִּי לִי אוֹמֵר, וְלִבִּי בִּי דָוֶה, וְלִבִּי בִּי בוֹכֶה: אֶפְשָׁר –

אֲבוֹי וַאֲהָהּ, אַךְ אֶפְשָׁר! – אַף הוּא לֹא יִלְמַד חֻמָּשׁ עִם רַשִׁ"י…

מלצר מבטא כאן את כאב הלב של דור שבחר לנתק עצמו מכבלי הגולה ובמסעו להתחדשות היהדות בארץ ישראל השיל מעליו את נכסי הרוח שעטפו אותו שם, כמעיל הגנה המייצר אינטימיות וחום אל מול החוץ המאיים. עבור מלצר, כמו דורות רבים של ילדי ישראל, שימש רש"י את אותה מנגינת ילדות מגעגעת, מעורר את זכר מבועי החיים שהיו ואבדו.

הרב חיים סבתו, בספרו בואי הרוח, מתאר איך הדוד ז'אקו (הוא פרופ' יעקב שוויקה) חשף אותו בהיותו בן 7 לשירתו של שמשון מלצר, ובתוכה ל"אשירה לרש"י". הזעקה של המשורר על ילדי ישראל שלא יזכו לצליל מילותיו הפעימה את הילד וכך הוא מגיב:

"אל תדאג אני רוצה לצעוק למשורר, אנחנו במעברה בבית מזמיל, בשיעור אצל הרב שפיצר, עוד לומדים רש"י ושרים רש"י ופרדסו פורח לנו והוא עוד מרנין את ילדי ישראל וגם אצל חכם בנימין בבית הכנסת ואצל הרב לויכטר בתלמוד תורה. אל תדאג המשורר, אל תדאג".

ספריו של הרב סבתו, שבמידה רבה המשיכו את מפעל הספרות של עגנון, יכולים היו להכניס את שפת חז"ל אל אוהבי הספרות העברית החדשה. 

גם עולם האקדמיה הבין את מעמדו של רש"י. 

לפני עשרים שנה הוציא מרכז זלמן שז"ר סדרת ספרים על "גדולי האומה". היו דיונים רבים מי יזכה להיכלל בפנתיאון הזה אבל על רש"י לא היה ויכוח.  מורי פרופ' אברהם גרוסמן ז"ל, שחיבר את הספר על רש"י, תיאר את קבלתו של רש"י לקדמת הספרים של גדולי האומה. הספר העברי הראשון שהודפס ומאות הפירושים שנכתבו ממנו והלאה, הם רק עדות קטנה למעמדו האייקוני. בפתיחת ספרו קבע גרוסמן ש"רש"י הוא הדמות הנערצת ביותר על בני העם היהודי מאז תקופת המקרא". 

אבל למרות הבטחתו של הרב סבתו ולמרות השתדלותו של פרופ' גרוסמן, נותר רש"י בצידי הדרכים של לימוד התורה במרחבי החברה הישראלית שאינה מבאי בית הכנסת. למעלה משתים עשרה שנה אני משתתף במפעל 929 להשבת התנ"ך לדופק החיים של החברה בישראל. המיזם פועל את פעולתו, יש סימנים טובים להשפעות שהוא מחולל בתחושת השייכות אל ירושת הדורות הזו.

אבל השפה העברית - יהודית אינה רק שפה תנכית. היא גם שפה מדרשית ופרשנית וספוגה באלפי רסיסים של מבעי לשון ומכתמים. אני מרגיש שעם הנחלת השפה התנכית צריך להוסיף לזרימת הדם של התרבות העברית גם את שפת רש"י שמביא לנו, בפירושיו לתורה, את עושר היצירה של מדרשי חז"ל ואת תבונת הדורות בהבנת המקרא. 

לפני 86 שנים השמיע לנו מלצר קריאה לעזרה:

הוֹי רַשִׁ"י זָקֵן, פַּרְדֵּס יַלְדוּתִי וּבֻסְתַּן דִּמְיוֹנִי הַפּוֹרֵחַ –

הַאֻמְנָם, הַאֻמְנָם כְּבָר עָלָה הַכּוֹרֵת לְקַצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת שֶׁשָּׁתַלְתָּ?

וְאוּלַי רַק עֵת סְתָו הִיא, סַגְרִיר וְשַׁלֶּכֶת, נוֹשְׁרִים הֶעָלִים הַכְּמוּשִׁים,

אַךְ חַי עוֹד כָּל גֶּזַע וְחַי עוֹד כָּל בַּד, יָשׁוּבוּ יוֹצִיאוּ עָלִים?

באתי למלא את בקשתו. חשקה נפשי להשיב את רש"י לחיק הציבור הישראלי כולו, בעזרת כלים שמסוגלים להגיע לאוזנים ולבבות של המוני בית ישראל. הכלי החדש שאיתו אני מבקש להפגיש את הציבור עם רש"י לוקח בחשבון את הקשב הקצר ואת הצורך להעביר את דבר התורה במבזק. 

על פי מסורת הקריאה בתורה אשתדל לקחת בכל יום פסוק אחד מעליית התורה של אותו יום (ביום ראשון -העולה הראשון, ביום שישי - מנה כפולה של העולה השישי והשביעי) ולהגיש אותו לקהל בדקה מצולמת שיש בה את הפסוק בהקשרו, את פירוש רש"י ועוד מילה למחשבה. אני מדמיין את נוסעי הרכבת ואוזניותיהם, יושבי הפקקים ברכבים, הולכי הרגל וסתם עמך בית ישראל, לוקחים מנה יומית של רש"י ומכניסים אותו לשפת הדיבור שלהם. וכתפילתו של מלצר:

הוֹי שׁוּבָה לִפְרוֹחַ, הַבֻּסְתָּן הַגָּדוֹל, לְהַרְנִין אֶת יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל,

הוֹי תֵּן תְּנוּבָתְךָ, הַפַּרְדֵּס הַנִּפְלָא, לְמִחְיָה לִתְפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל!

להצטרפות למנוי