מפעל הרש"י היומי

הרש״י היומי | הרב בני לאו

להצטרפות למנוי

| 27.5.26 | י״א בסיון תשפ״ו |

רש"י נוכח בעולמי מיום שהתורה נפתחה לפני. נדמה שאין יום שאיני פוגש אותו ונוגע במילותיו. תנ"ך, משנה או גמרא – בכל שאלך, שם יחכה לי רש"י ויאיר את לימודי. כעת ברצוני לייצר מהלך שיפגיש רבבות ישראלים עם האור הזה. 

בשנים האחרונות, אני מושקע בעבודה מאומצת להטמעת התנ"ך במרחבי החברה בישראל, דרך מיזם 929. במיזם זה אנחנו מסיימים כעת בסבב רביעי של קריאת חמישה חומשי התורה. המיזם, שמפעיל בימים אלה בית המדרש "מבוע" בהנהגת הרב דני סגל, ממשיך במסע לתוככי ספרי הנביאים, ואני מוסיף לו עוד אפיק וענף: 

"הרש"י היומי" – מפגש יומי עם רש"י. 

המפעל החדש הזה מצריך הסבר: מה המניע שהוליד אותו ועל איזה צורך הוא בא לענות.

מסורת הלימוד בתפוצות הגולה התמקדה בגמרא ובפרשניה. כידוע, התנ"ך נלמד דרך הגמרא ולא כאוצר רוח שעומד לעצמו. משך מאות שנים התקבלה בעם ישראל מסורת לימוד של "חומש – רש"י". פירוש רש"י לא היה שייך רק ללמדנים, לא לעדה או לתפוצה, האומה כולה אימצה אל ליבה את הפירוש היקר הזה, שאוצר, בתמצית ובענווה, חכמה רבה כל כך. 

עם התעוררות התחייה הלאומית והשיבה לישראל, נולדה גם התשוקה לחיות את התנ"ך, לנשום את אוויר ההרים שנשמו נביאים ומלכים, לקרוא בשפתם ולחבור אל הפרק שבו היינו עם חי בארץ. שיבה זו לתנ"ך לוותה בהתנשאות ובניכור כלפי היצירה היהודית של אלפיים שנות גולה. הסיסמה "מהתנ"ך לפלמ"ח" שיקפה את רוח הלימוד של התנועה הציונית שמאסה בגולה והעמידה את כל הלימוד היהודי על רגל אחת – התלמוד. הציונות כרכה עצמה אל הארכאולוגיה, ההיסטוריה והגאוגרפיה המקומית ואל הלשון העברית. היצירה הרוחנית של שנות הגלות נדחקה החוצה. 

בשנת ת"ש (1940), במלאות 900 שנה להולדת רש"י, כתב המשורר שמשון מלצר, איש תנועת הפועלים, את הבלדה הנהדרת "אשירה לרש"י", שבה התרפק בגעגועים על ילדותו ב"חדר":

וְכַמָּה אֲהַבְנוּךָ, רַשִׁ"י הַזָּקֵן, וְכַמָּה חִבַּבְנוּ אוֹתְךָ!

רַשִׁ"י זוֹ אָמַרְנוּ עָלֶיךָ, בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, בְּרֹךְ וּבְרַחֲמִים.

הָיִיתָ לְכֻלָּנוּ כְּסַבְתָּא טוֹבָה וּכְסַבָּא זָקֵן וְרָגִיל,

לְפִי שֶׁכְּסַבְתָּא לִמַּדְתָּנוּ רֵאשִׁית צְעָדִים בִּטְרָשֶׁיהָ שֶׁל כְּנַעַן,

וּכְסַבָּא זָקֵן וְרָגִיל הוֹלַכְתָּנוּ בִּשְׁבִילֵי נְהַרְדְּעָא הַמְפֻתָּלִים.

יָדֵנוּ בְּיָדְךָ וְעָקֵב בְּצַד אֲגֻדָּל הָלַכְנוּ אַחֲרֶיךָ בֶּאֱמוּנָה,

הִקְשַׁבְנוּ לִדְבָרְךָ בְּהַשְׁקֵל וּבְדַעַת, כָּל כְּלוֹמַר וְהָכֵי גָרְסִינָן,

לְפִי שֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁדַּרְכְּךָ יְשָׁרָה וְהַהוֹלֵךְ אַחֲרֶיךָ לֹא יִתְעֶה.

הוא סיים אותה במלים הבאות:

וּבְנִי הַגָּדוֹל כְּבָר הִגִּיעַ לְשֵׁשׁ וְיוֹדֵעַ סִפּוּרֵי בְּרֵאשִׁית

מִפִּי הַשְּׁמִיעָה וּמִפִּי הַקְּרִיאָה בְּכֵלִים שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים,

בְּקָרוֹב יַעֲבֹר לַכִּתָּה הַשְּׁנִיָּה וְיִלְמַד "סִפּוּרֵי הַמִּקְרָא",

וְלִבִּי לִי אוֹמֵר, וְלִבִּי בִּי דָוֶה, וְלִבִּי בִּי בוֹכֶה: אֶפְשָׁר –

אֲבוֹי וַאֲהָהּ, אַךְ אֶפְשָׁר! – אַף הוּא לֹא יִלְמַד חֻמָּשׁ עִם רַשִׁ"י…

מלצר מבטא כאן את כאב הלב של דור שבחר לנתק עצמו מכבלי הגולה ובמסעו להתחדשות היהדות בארץ־ישראל השיל מעליו את נכסי הרוח שעטפו אותו שם כמעיל הגנה המייצר אינטימיות וחום אל מול החוץ המאיים. בעבור מלצר, כמו בעבור דורות רבים של ילדי ישראל, היה פירוש רש"י מנגינת הגעגועים לילדות, זכר מבועי החיים שהיו ואבדו.

הרב חיים סבתו, בספרו "בואי הרוח", מתאר איך הדוד ז'אקו, (הוא פרופ' יעקב שוויקה) חשף אותו בהיותו בן שבע לשירתו של שמשון מלצר, ובתוך כך לבלדה "אשירה לרש"י". הזעקה של המשורר על ילדי ישראל שלא יזכו לצליל מילותיו הפעימה את הילד וכך הוא מגיב:

"אל תדאג אני רוצה לצעוק למשורר, אנחנו במעברה בבית מזמיל, בשיעור אצל הרב שפיצר, עוד לומדים רש"י ושרים רש"י ופרדסו פורח לנו והוא עוד מרנין את ילדי ישראל וגם אצל חכם בנימין בבית הכנסת ואצל הרב לויכטר בתלמוד תורה. אל תדאג המשורר, אל תדאג."

ספריו של הרב סבתו, שבמידה רבה המשיכו את מפעל הספרות של עגנון, יכולים היו להטמיע את שפת חז"ל באוהבי הספרות העברית החדשה. 

גם עולם האקדמיה הבין את מעמדו של רש"י. 

לפני 20 שנה הוציא מרכז זלמן שז"ר סדרת ספרים על "גדולי האומה". היו דיונים רבים מי יזכה להיכלל בפנתיאון הזה, אבל על רש"י לא היה ויכוח. מורי, פרופ' אברהם גרוסמן ז"ל, שחיבר את הספר על רש"י בסדרה זו, תיאר כיצד התקבל רש"י במדף הספרים של גדולי האומה. הספר העברי הראשון שהודפס ומאות הפירושים שנכתבו ממנו והלאה, הם רק עדות קטנה למעמדו האייקוני. בפתיחת ספרו קבע גרוסמן ש"רש"י הוא הדמות הנערצת ביותר על בני העם היהודי מאז תקופת המקרא". 

אבל למרות הבטחתו של הרב סבתו ולמרות השתדלותו של פרופ' גרוסמן, נותר רש"י בצדי הדרכים של לימוד התורה במרחבי החברה הישראלית שאינה מבאי בית הכנסת. למעלה מ־12 שנה אני משתתף במפעל 929 להשבת התנ"ך לדופק החיים של החברה בישראל. המיזם פועל את פעולתו, יש סימנים טובים להשפעות שהוא מחולל בתחושת השייכות אל ירושת הדורות הזאת.

אבל השפה העברית־יהודית אינה רק שפה תנכית, היא גם שפה מדרשית ופרשנית וספוגה באלפי רסיסים של מבעי לשון ומכתמים. אני מרגיש שעם הנחלת השפה התנכית, צריך להוסיף לזרימת הדם של התרבות העברית גם את שפת רש"י, שבפירושיו לתורה, מגיש לנו את עושר היצירה של מדרשי חז"ל ואת תבונת הדורות בהבנת המקרא. 

לפני 86 שנים השמיע לנו מלצר קריאה לעזרה:

הוֹי רַשִׁ"י זָקֵן, פַּרְדֵּס יַלְדוּתִי וּבֻסְתַּן דִּמְיוֹנִי הַפּוֹרֵחַ –

הַאֻמְנָם, הַאֻמְנָם כְּבָר עָלָה הַכּוֹרֵת לְקַצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת שֶׁשָּׁתַלְתָּ?

וְאוּלַי רַק עֵת סְתָו הִיא, סַגְרִיר וְשַׁלֶּכֶת, נוֹשְׁרִים הֶעָלִים הַכְּמוּשִׁים,

אַךְ חַי עוֹד כָּל גֶּזַע וְחַי עוֹד כָּל בַּד, יָשׁוּבוּ יוֹצִיאוּ עָלִים?

באתי למלא את בקשתו. חשקה נפשי להשיב את רש"י לחיק הציבור הישראלי כולו, בעזרת כלים שמסוגלים להגיע לאוזניים וללבבות של המוני בית ישראל. הכלי החדש שבאמצעותו אני מבקש להפגיש את הציבור עם רש"י מביא בחשבון את הקשב הקצר ואת הצורך למסור את דבר התורה במבזק. 

על פי מסורת הקריאה בתורה, אשתדל להביא בכל יום פסוק אחד מעליית התורה של אותו יום (ביום ראשון – העולה הראשון, ביום שישי – מנה כפולה של העולה השישי והשביעי) ולהגיש אותו לקהל בדקה מצולמת שיש בה את הפסוק בהקשרו, את פירוש רש"י ועוד מילה למחשבה. אני מדמיין את נוסעי הרכבת ואוזניותיהם, את יושבי הפקקים ברכבים, את הולכי הרגל – עמך בית ישראל כולו, טועמים מנה יומית של רש"י ומשלבים אותו בשפת הדיבור שלהם. וכתפילתו של מלצר:

הוֹי שׁוּבָה לִפְרוֹחַ, הַבֻּסְתָּן הַגָּדוֹל, לְהַרְנִין אֶת יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל,

הוֹי תֵּן תְּנוּבָתְךָ, הַפַּרְדֵּס הַנִּפְלָא, לְמִחְיָה לִתְפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל!

להצטרפות למנוי